בול פגיעה. מכירים את הרגעים האלה?
הרגעים שבהם משהו מגיע בדיוק בזמן.
לא בהכרח בזמן שתכננתם, לא תמיד בזמן שרציתם, אבל בדיוק בזמן שהייתם צריכים.
ככה הפילאטיס הגיע לחיים שלי.
אי אז ב 2008 – הייתי בתקופה סוערת ומבלבלת בחיים.
מבחוץ החיים נראו בסדר סכ"ה, חייתי נהנתי עבדתי.
מבפנים הרגשתי שאני מחפשת, לא ידעתי בדיוק מה. יודעים מה, לא אגזים אם אומר שהייתי די אבודה.
יום אחד הגעתי לטיפול אצל מיכל, המדקרת.
איך שנשכבתי על מיטת הטיפולים היא שאלה אותי לשלומי.
התשובה שיצאה ממני הייתה פשוטה וכנה: "ווא מיכל… אני פשוט לא יודעת."
לא ידעתי מה הצעד הבא.
לא ידעתי לאן אני הולכת.
לא ידעתי מה אני מחפשת. ומה אני רוצה.
היום אני מבינה שלפעמים דווקא הרגעים האלה הם רגעים חשובים – רגעים קסומים.
רגעים שבהם משהו ישן כבר לא מתאים לנו, אבל החדש עדיין לא התגלה. רגעים שדווקא מתוך הכלום – יש כל כך הרבה מקום לצמוח.
אני זוכרת את זה כל כך חי – תוך כדי הטיפול כבר הרגשתי גל נעים של ידיעה.
אחרי הטיפול פקחתי את העיניים ופתאום הייתה לי שם בהירות – פילאטיס.
לא תוכנית עסקית.
לא חזון מפורט.
לא רשימת מטרות.
רק ידיעה פנימית שקטה ומשם הכול התחיל להתגלגל.
למדתי, התאמנתי, חקרתי, העמקתי ולימדתי.
ומה שהתחיל כמקצוע זמני הפך עם השנים לדרך חיים.
דרך שמלמדת אותי שוב ושוב להקשיב לגוף, לזהות דפוסים, לכבד קצב.
להבין שלא תמיד צריך להילחם כדי להתקדם.
אולי זו גם אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת לעבוד עם נשים בתקופות של שינוי.
נשים אחרי לידות.
נשים בתקופות של עומס.
נשים סביב גיל המעבר.
נשים שמרגישות שהגוף שלהן משתנה ושמה שעבד פעם כבר לא עובד באותה צורה.
בדיוק כמו אז, גם היום אני מגלה שלפעמים לא חייבים לדעת מיד את כל התשובות.
לפעמים צריך לעצור, להקשיב, לנוע – ולדעת שהצעד הבא בוודאי מיד יתגלה.
אני עדיין מתרגשת בכל פעם מחדש לראות איך תנועה מדויקת, נשימה והקשבה לגוף יכולות לפתוח אפשרויות חדשות.
אולי דווקא בגלל שאני זוכרת כל כך טוב את הרגע שבו גם בשבילי הכול התחיל מתשובה אחת פשוטה: "אני לא יודעת."
מורן יוגב
